• החוג לרפואת ילדים

ד"ר יאשקה קלטר - "הטיוטור הניצחי"

ד"ר קלטר חוגג ארבעים שנות הוראה וזה הזמן לערוך היכרות עם "האדמו"ר מוולפסון"

כתב: ד"ר יצחק בר-אור, וולפסון


בחושבנו מי יבחר ויזכה לראיון הראשון המתפרסם במידעון, עלתה המחשבה להקדיש את הטקסט לאושיה שחלקנו מכירים

היטב, ולאלה מאיתנו שלא מכירים, הגיעה העת לערוך עמה היכרות. מדובר ב"אדמו"ר מוולפסון" (פרטים בהמשך...) - ד"ר יאשקה (יאצק) קלטר.

יאשקה פסע לא מזמן לתוך העשור השמיני בחייו ואת 40 השנים האחרונות הוא מקדיש להוראה והדרכה של סטודנטים לרפואה. ענפיו מסועפים ומהם צמחו דורות של רופאים ורופאות, ומהלך חייו למעשה שזור בהתפתחות ובקידום של רפואת הילדים בארץ.

הוא יליד ירושלים ויש לו אח תיאום, מומחה בקולינריה. יש לו שני בנים ו-5 נכדים ולאחרונה חגג את לידת נכדתו הבכורה. חלקכם זכה לינוק ממעיין הידע שהוא מטפח כבר 4 עשורים, וחלקינו אף חולק איתו את שיגרת היום במחלקת הילדים ב'וולפסון'.

יאשקה, שהחל את דרכו עוד בגלגול הקודם של בית החולים, זכה להיכנס למשכנה החדיש של מחלקת ילדים, ואת הראיון עימו אני מקיים בחדרו בבניין רפואת הילדים על שם 'סילבן אדמס'. בתשובה לשאלתי הראשונה, איזו כותרת היית נותן לראיון? הוא עונה "הטיוטור הנצחי", והניצוץ בעיניים מספר שכוחו עודנו במותניו ואין לא כל כוונה ללכת לשום מקום.


היכן החלה דרכך כמדריך סטודנטים?

הכל החל בשנת 1980, בבית החולים דונולו-דג'אני (שמה הקודם של מחלקת הילדים בוולפסון, י"ב). המנטור שלי, דאז, דר' דניאל פריד (ז"ל) הטיל עלי משימה ללמד קבוצת סטודנטים. הייתי לחוץ מאוד, אך הפרויקט הוכתר כהצלחה, ודר' פריד, נשען לאחור על כיסאו ועם שני רגליו על השולחן הכריז: 'דאגותיי הוסרו, יש לי את יאצק'. מאז ועד היום לא הפסקתי ללמד, אני 'הטיוטור הנצחי'. 40 שנה, סבב אחר סבב. אני כאן, עם פרפרים בבטן והתרגשות בכל פעם מחדש.


אף שאינך מקיים אורח חיים דתי, אתה ידוע בפי תלמידיך כ'אדמור', מהו הסיפור מאחורי כנוי זה?

ישקה מספר כי בשנת 1978 היה מפגש אקראי עם אברך בבית החולים, כשהוא סבור שזה האחרון טעה בשיוך לבית החולים ביפו, והפנה אותו לקבל טיפול בבני-ברק או בפתח תקווה. להפתעתו, גילה לו האברך שהוא מתגורר בבית-ים, ונמנה על קהילת יהודי באבוב. "בשנים הבאות התהדק הקשר בינינו והייתי נותן להם שירות רפואי, ל'שם שמיים', בטיפת חלב ובמרפאה. יום אחד, בערב פורים, נקראתי לסעודת חג שערכו ראשי הקהילה. זכיתי לכבוד גדול, לשבת בראש השולחן בעוד אברכים צעירים פיזזו ושרו סביבי. את החוויה שיתפתי עם דר' פריד, וזה נתן לי את הכינוי – ה 'אדמו"ר'".


האם לימוד והוראה היו בעבורך חלום ילדות?

ממש לא, מעולם לא חשבתי על כך, נסיבות החיים הובילו אותי לכך, והגלגל לא פסק להתגלגל, מחזור אחר מחזור.

השיעורים של יאשקה הם חוויה מכל זווית, ומי שטרם הזדמן לו לראות מוזמן לחזות בשיטות הלימוד המקוריות, שמשלבות משחק ויצירה בעולם של מדע.

נראה איפה, שאם לא חלמת להיות מורה, לבטח חלמת להיות שחקן...

אני מאמין שסטודנט צריך להנות, ולאורך השנים הקפידו התלמידים לכתוב לי על החוויה ביציאה משיגרת הלימודים המסורתית והמעבר לעולם שבו הלימוד שמח ומהנה. סבורני כי כשבאים ללמוד בכיף, צריבת המידע עמוקה יותר. תמיד חלמתי להיות שחקן, חלומי לא התמשש, אך אני מגשים אותו דרך הלימוד, ההוראה היא הבמה שלי. את החלום המקורי הגשים בני.


מהו הרכיב החשוב ביותר בשבילך בתהליך ההוראה?

"אענה בסיפור. נקראתי פעם לישיבת מנהלי מחלקות של פרופ' פזואל (ז"ל) ונשאלתי מהו הסוד שלי? כאמרתו של הרמב"ם ממורה נבוכים: "כיצד מלמדים? ישב הרב בראש השולחן ותלמידיו ישבו ויקיפו אותו כעטרה", כדי שכולם ישבו ויראו את הרב, הרב יש על הכיסא ותלמידיו על הרצפה (או כולם על הכיסא או שכולם על הרצפה)".

מבחינת יאשקה, תובנת הרמב"ם מממוקדת בהכרה כי המורה הטוב מלמד בגובה העיניים, והוא לדבריו מעוניין להיות 'סחבק' של התלמידים.

"ההשקעה שלי מדביקה אותם, הם הולכים אחרי לאורך כל הדרך, תמיד ממלאים את המטלות ובתשוקה גדולה, כמוני. הבקשה מסטודנט להכין סמינר, באופיו המסורתי, פירושה שאחד מכין את הסמינר והשאר מקשיבים. כשאני יוזם משחק, כולם נדרשים לקחת חלק פעיל, ללמוד לפני ובמהלך השיעור. בסיום כל סבב אנחנו הולכים לארוחה, על חשבוני, וזה סיום ראוי למאמץ שהם ואני משקיעים".


מה התרשמותך מרמת הסטודנטים לרפואה? ומרמת רפואת הילדים בכלל?

רמת הסטודנטים גבוהה מאוד, ורמת רפואת הילדים בבתי החולים בארץ מצוינת. בקופות החולים חלו תמורות משמעותיות וחילופי הדורות שיפרו מאוד את רמת רפואת הילדים שניתן לקבל בקהילה. למשל, כיום נתקלים פחות ופחות בהפניות המסתכמות במילה או שתיים בודדות בליבו של מכתב ההפניה.


יאשקה, כמורה שנהנה מהלימוד הפרונטלי, איך עברה עליך השנה האחרונה?

יחסית בסדר, הייתי פעמיים בבידוד, לימדתי בזום. סטודנטים לרפואה (בניגוד לנכד שלי שהעלה תמונת רקע בזום והלך לשמוע מוזיקה) הם לרוב רציניים, כך שניתן היה להתגבר על הקושי. אפשר לומר שהתכנים עברו במלואם.


אחרי שראית את כל קשת האיכויות בקרב סטודנטים לרפואה, וסטודנטים שלימדת הפכו למנהלי מחלקות ומכונים ברחבי הארץ, סיקרן אותי, מה היה סיומו המפתיע ביותר של אחד/ת החניכים שלימדת?

הזיכרון לוקח אותי לבחור אמריקאי, שלימדתי לפני שנים. הוא לא הפגין ידע רב המהלך הסבב ואולם לבסוף מצא את דרכו לצוות ההשתלות הבכיר של Massachusetts General Hospital.

יאשקה מעיד על עצמו שיש ביכולתו לזהות כמה חדים חושיו הקליניים של סטודנט, ו"פחות יצליח לאתר מנתחים מוצלחים...", כך גם במקרה שתיאר.


איפה נראה אותך בעוד 5 שנים?

בבדיחות הוא עונה כי ככל הנראה ימצא את סופו בכיתה, ובנימה רצינית הוא מדגיש כי חשוב שמחלקות שמקבלות סטודנטים, חשוב שיכשירו גם צוות הוראה. רפואה, כך הוא מגדיר זאת, זה מקצוע 'שולייתי' והצורך ללמד טבוע בו.

"לא בחרתי ב'התמחות על' מפני שראיתי בהוראה כתחום עיסוקי העיקרי. אין לי ספק, כי ביום שבו ייעלמו לי 'הפרפרים מהבטן' אדע שזה הסוף"...